Warning: A non-numeric value encountered in /customers/0/d/b/gardi.eu/httpd.www/msw/wp-content/themes/Divi/functions.php on line 5752

“בתור לרופא בקופת חולים ישב לידי אדם עם תחבושת ומיד נבהלתי: הוא בטח סובל מזיהום! אני אדבק ממנו! אני אחלה במחלה איומה ואמות! הרגשתי את החרדה הולכת וגוברת, התחלתי להזיע, היתה לי בחילה, הלב שלי דפק במהירות. הייתי חייבת לשמור על עצמי, חייבת להסתלק משם מייד ולהתנקות. וזה באמת מה שעשיתי. עזבתי את קופת החולים, הלכתי הביתה, התרחצתי במים מאוד חמים, הסתבנתי שוב ושוב והכנסתי את כל הבגדים שלבשתי למכונת כביסה בתוכנית הרתחה. זה הרגיע אותי. אבל אחרי כמה דקות, התחלתי לחשוב: כשנכנסתי הביתה נגעתי במפתח, בידית, אולי זיהמתי אותם. אולי עכשיו הרצפה והתיק מזוהמים. שוב הייתי בחרדה, שוב הייתי חייבת להגן על עצמי ושוב התחלתי לנקות. ולנקות. ולנקות. “

מטופלת זו סובלת מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), שמורכבת משני חלקים: החלק האובססיבי, הטורדני, שמתבטא במחשבות חוזרות, מציקות ומעוררות חרדה או אי נוחות רבה. החלק הכפייתי, ה”טכסים” שבאים להרגיע את החרדה ו/או למנוע מן הדבר הנורא להתרחש. חלק זה יכול להיות התנהגותי: בדיקה כפייתית שסגרתי את הדלת, שטיפת ידיים מוגזמת, לא לדרוך על הקווים במדרכה. הטכסים עשויים להיות קוגניטיביים, מחשבתיים: למשל, לחשוב על מישהו מסויים רק דברים טובים, לחזור בלב על אותו משפט מספר פעמים.

אנשים שסובלים מOCD חיים במעגל הזה חלק גדול מזמנם ואם ההפרעה לא מטופלת, היא עלולה להתפשט ולהחמיר: עוד ועוד טריגרים מציתים את המעגל הטורדני-כפייתי, רמת החרדה עולה והצורך בטכסים מנהל את חיי היומיום של המטופל ולעיתים גם את חייהם של בני משפחתו. בנוסף, מכיוון שתחושת החרדה גורמת למצוקה רבה, המטופל עושה כל מה שביכולתו כדי להימנע ממה שמעורר אותה, וחייו הולכים ומצטמצמים.

אם כך, מה עושים? הטיפול המומלץ בהפרעה טורדנית-כפייתית הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי עם או בלי טיפול תרופתי.

ראשית הטיפול היא בהבנת הדינמיקה של הOCD: כיצד החלקים השונים בתהליך משפיעים אלה על אלה, כיצד ההימנעות מכל מה שמעלה חרדה וכיצד הפעילות הטכסית אכן גורמות להקלה בטווח הקצר, אך למעשה, לטווח רחוק, הן משמרות ואף מחמירות את הבעיה.

בשלב השני בטיפול, המטופל מזהה מהן ההנחות שמנהלות אותו וביחד עם המטפל, מנסה לאתגר אותן. מה הסיכוי שהקטסטרופה תתרחש? האומנם אני לא אהיה מסוגל להתמודד? עד כמה ההתמודדות הנוכחי שלי יעילה והאם ישנן דרכים יעילות יותר?

השלב השלישי הוא עיקר הטיפול בOCD והוא מבוסס על עקרון החשיפה ומניעת תגובה. מאחר וההימנעות והפעילות הטכסית משמרות ומחמירות את הבעיה, הטיפול הוא לנקוט בצעדים הפוכים: להיחשף ולהימנע מתגובה טכסית. החשיפה נעשית באופן הדרגתי, וההנחייה שניתנת למטופל היא להישאר בתוך הסיטואציה מעוררת החרדה ולהימנע מביצוע כל פעולה שמטרתה הרגעה עצמית או הגנה מפני אסון, עד שהחרדה תפחת, באופן טבעי. לעיתים החשיפה נעשית יחד עם המטפל או עם קרוב משפחה שהופך לשותף בטיפול. חשוב שהמטופל ימשיך לתרגל את החשיפה בין הפגישות הטיפוליות, עד שרמת החרדה תפחת וניתן יהיה לעבור לשלב הבא במדרג.

השלב הרביעי האחרון הוא מניעת הישנות. המטופל לומד לזהות את הסימנים לכך שהוא גולש שוב לדפוסים הטורדניים-כפייתיית ורוכש כלים כיצד לעצור זאת. טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בOCD מחייב מאמץ לא קל מן המטופל. למעשה, הוא צריך להיחשף לטריגרים שמפחידים אותו, ללא ההגנות שאימץ לעצמו. לרוב, השלבים הראשונים בטיפול, הבנת הדינמיקה האובססיבית-כפייתית והשלב הקוגניטיבי, הינם משמעותיים להכנה לשלב החשיפה. אך למרות הקושי בטיפול כזה, שיעורי היעילות הגבוהים שלו בטיפול בOCD מצביעים על כך שהמאמץ משתלם!